החלטה בתיק רע"א 4716/04

השופט א' גרוניס:

1.        בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.4.04 (כב' השופט מ' דרורי), במסגרתה נדחתה בקשתה של המבקשת לעיכוב הליכים בתובענה אשר הוגשה על ידי המשיבה 1 נגד המבקשת ונגד המשיבה 2.

הרקע העובדתי

2.        המבקשת (להלן - הוטלס קום) הינה חברה זרה הרשומה בארצות הברית. תחום עיסוקה של הוטלס קום הינו שיווק שירותי תיירות, ובעיקר חדרים בבתי מלון,  באמצעות האינטרנט. יוער, כי שמה הקודם של הוטלס קום היה Hotel Reservations Network Inc.. משיבה 1 (להלן - זוז) ומשיבה 2 (להלן - הוטלס אונליין) הינן חברות ישראליות העוסקות בתחום התיירות. ביום 29.2.00 התקשרו הוטלס קום וזוז בהסכם בו נקבע, כי זוז תשווק בישראל את שירותי התיירות המוצעים על ידי הוטלס קום, בתמורה לעמלה מסוימת (להלן - ההסכם). סעיף 11 להסכם כולל תנית בוררות, לפיה סכסוכים בין הצדדים בקשר להסכם יוכרעו במסגרת הליך בוררות, אשר יתקיים במדינת טקסס שבארצות הברית (להלן - תנית הבוררות). מפאת חשיבותה של תנית הבוררות לענייננו, נביאה כלשונה:

"The parties agree that any dispute under this agreement will be subject to binding arbitration under the commercial rules of the American Arbitration Association. The arbitration shall be conducted in Dallas County, Texas, before neutral arbitrators."

אין בהסכם הוראה מפורשת באשר לדין שיחול על ההסכם או בהליך הבוררות, אולם קיימת הפניה לכללים של ה-American Arbitration Association. בסעיף 12 להסכם נקבע, כי אתר האינטרנט אותו תפעיל זוז על פי ההסכם, יהיה האתר היחיד בישראל בשפה העברית אשר באמצעותו תשווק הוטלס קום את שירותיה במהלך תקופת תוקפו של ההסכם:

"Zuz Tourism Ltd will be the only Internet site in Hebrew in Israel that we will sign on to integrate with per length of contract ]sic ![. This is from date of signed contract 29.2.00."

3.        לטענת זוז, התברר לה בחודש מאי 2002 כי שירותיה של הוטלס קום משווקים באמצעות אתר האינטרנט של הוטלס אונליין. משכך, הגישה זוז ביום 10.6.02 תובענה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד הוטלס קום ונגד הוטלס אונליין, במסגרתה עתרה לסעד הצהרתי לפיו פעולת השיווק הנזכרת מהווה הפרה של ההסכם. עוד עתרה זוז לסעד של אכיפת ההסכם וכן לצו מניעה קבוע האוסר על שיווק שירותיה של הוטלס קום שלא באמצעות אתר האינטרנט של זוז. בו ביום הגישה זוז אף בקשה לסעדים זמניים לפיה, בין היתר, ייאסר על שיווקם של שירותי הוטלס קום באמצעות אתר האינטרנט של הוטלס אונליין. הוטלס קום, מצידה, הגישה בקשה לעיכוב ההליכים בשל קיומה של תנית הבוררות בהסכם. ביום 4.4.04 דחה בית המשפט המחוזי הן את הבקשה לסעדים זמניים והן את הבקשה לעיכוב הליכים. בהחלטה צוין, כי עיכוב הליכים נגד הוטלס קום צפוי לגרום לפיצול דיוני בלתי רצוי, וזאת לאור העובדה שהוטלס אונליין איננה צד לתנית הבוררות וממילא לא ניתן להורות על עיכוב הליכים ביחס אליה. פיצול זה והחשש מפני קביעות סותרות במסגרת שני ההליכים השונים, הם שעמדו בבסיס החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להיענות לבקשת עיכוב ההליכים. בית משפט קמא הדגיש אמנם, כי הוראת החוק הרלוונטית במקרה דנא הינה סעיף 6 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות או החוק). זאת, לאור תחולתה של אמנת ניו יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ, 1958. עם זאת נקבע, כי בדומה לסעיף 5 לחוק הבוררות, אף סעיף 6 לחוק מקנה לבית המשפט שיקול דעת שלא לעכב את ההליכים במקרה כגון דא. בקשת רשות הערעור שלפנינו מכוונת כנגד דחייתה של הבקשה לעיכוב הליכים. במסגרת הבקשה, עותרת הוטלס קום לעיכוב ההליכים אף כנגד הוטלס אונליין. בחודש אוגוסט 2004, לאחר הגשתה של בקשת רשות הערעור, פנתה הוטלס קום ל-American Arbitration Association שבארצות הברית בדרישה להגשת תובענה נגד זוז על פי תנית הבוררות (להלן - דרישת הבוררות). ביום 19.9.04 נתן בית המשפט המחוזי סעד ארעי, לפיו נאסר על הוטלס קום להמשיך בהליכי הבוררות בארצות הברית. ביום 14.10.04 הורה בית משפט זה (כב' השופט י' טירקל) כי הסעד הנזכר יעמוד בעינו עד להחלטה בבקשת רשות הערעור, וכי תובענתה של זוז תעוכב עד להכרעה כאמור. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.        

המסגרת החוקית

4.        הכלל הוא, שבהסכמה למסור סוגיה כלשהי לבוררות אין כדי לשלול את סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בעניין (ע"א 6796/97 ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ נ' Berg East Importers Ltd., פ"ד נד(1) 697, 706; ר"ע 201/85 ניצני עוז מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' בלחסן, פ"ד לט(3) 136, 139). עם זאת, כאשר מוגשת לבית המשפט תובענה בעניין אשר נכרת לגביו הסכם בוררות, מוסמך בית המשפט לעכב את ההליכים בתובענה. כך נמנעת הפרתו של הסכם הבוררות. הוראת החוק העיקרית המסדירה את סוגיית עיכוב ההליכים מצויה בסעיף 5 לחוק הבוררות:

"5. (א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.

(ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב הגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה.

(ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות."  

עינינו הרואות, כי כאשר מתקיימים התנאים הכלולים בסעיף, הרי שככלל יעכב בית המשפט את ההליכים שבין הצדדים להסכם הבוררות, זולת אם מצא כי קיים טעם מיוחד לכך שהסכסוך לא יידון בבוררות. בשוקלו האם להורות על עיכוב ההליכים בתובענה, עשוי בית המשפט להביא בחשבון שיקולים שונים (לדיון בשיקולים אלו ראו ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל (מהדורה שלישית מורחבת, 1991) (להלן - אוטולנגי), עמ' 145-126). בהקשר זה עולה השאלה, כיצד על בית המשפט לנהוג במקרים בהם מוגשת בקשה לעיכוב הליכים על ידי חלק מן הנתבעים שהינם צד להסכם בוררות עם התובע, שעה שקיימים נתבעים אחרים אשר אינם צד להסכם זה. הסוגיה מתעוררת מאחר שלא ניתן לחייב את מי שאינו צד להסכם הבוררות ליטול חלק בהליך הבוררות. לפיכך, היענות לבקשת עיכוב ההליכים במקרה כזה תוביל לפיצולם של ההליכים: המחלוקת בין התובע לנתבעים שהינם צד להסכם הבוררות תתברר במסגרת הליך בוררות, ואילו המחלוקת שבין התובע ליתר הנתבעים (אלו שאינם צד להסכם הבוררות) תתברר בפני בית המשפט. פיצול זה עלול להוביל למסקנות ולקביעות סותרות, והוא אף אינו רצוי מטעמים פרקטיים. מאידך, דחיית הבקשה לעיכוב הליכים תכשיר את הפרתה של ההסכמה החוזית בין הצדדים להסכם הבוררות. בפסיקתו של בית משפט זה ניתן למצוא הדים לגישות שונות ביחס לסוגיה האמורה. בפסק דין משנת 1993 אשר עסק בעניין זה נקבע בדעת רוב, כי על בית המשפט לבחון קיומם של שני תנאים (אשר זכו לכינוי "המבחן הדו-שלבי"): (א) האם צירופו לתובענה של הנתבע שאינו צד להסכם הבוררות הינו כן, היינו לא נעשה על מנת לאפשר התחמקות מן ההתחייבות ליישב את הסכסוך במסגרת בוררות (נחיצות דיונית); (ב) האם ניהולם של ההליכים כמקשה אחת, ללא פיצול, מהווה תנאי לכך שהתובע יוכל לזכות בסעד אפקטיבי (נחיצות מהותית). אם משתכנע בית המשפט כי יש להשיב בחיוב על שתי השאלות הנזכרות, הרי שמתקיים טעם מיוחד שלא להורות על עיכוב ההליכים (דעת הרוב ברע"א 985/93 אלרינה אינווסטמנט קורפוריישן נ' ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(1) 397 (להלן - פרשת אלרינה); לגישה אחרת ראו דעת המיעוט של השופט מ' חשין בפרשת אלרינה, וכן ע"א 307/71 אוניקו רויטמן, חברה לעבודות ציבוריות בע"מ נ' שמשון, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כו(1) 368; לבעיה דומה בהקשר של תנית שיפוט ייחודית ראו ע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ נ'Bodstray Company Ltd., פ"ד נח(2) 465, 479-478).      

5.        הוראה נוספת שעניינה עיכוב הליכים בשל קיומו של הסכם בוררות מצויה בסעיף 6 לחוק הבוררות:

"הוגשה תובענה לבית המשפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וחלה על הבוררות אמנה בין-לאומית שישראל צד לה והאמנה קובעת הוראות בענין עיכוב הליכים, ישתמש בית המשפט בסמכותו לפי סעיף 5 בהתאם לאותן הוראות ובכפוף להן."

כפי שעולה מנוסחה של ההוראה הנזכרת, אין היא חלה על כל מקרה של בקשה לעיכוב הליכים בשל קיומו של הסכם בוררות. תחולתה מוגבלת אך לאותם מקרים בהם חלה על הבוררות אמנה בינלאומית שישראל צד לה והכוללת הוראות לעניין עיכוב הליכים. לגבי מקרים אלו מורה הסעיף, כי סמכותו של בית המשפט בסוגית עיכוב ההליכים, הקבועה בסעיף 5 לחוק, תופעל על פי הוראותיה של האמנה ובכפוף להן. היינו, סעיף 6 לחוק מפנה להוראות האמנה שעניינן עיכוב הליכים, ואף מקנה להן עדיפות על פני ההוראה שבסעיף 5 לחוק הבוררות.

6.        בענייננו אין מחלוקת בין בעלי הדין, כי אמנת ניו יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ, 1958 (להלן - האמנה או אמנת ניו יורק) חלה על תנית הבוררות. אמנה זו, אשר נערכה בניו יורק בשנת 1958, נועדה להחליף את פרוטוקול ג'נבה בדבר סעיפי בוררות, 1923 (כ"א 4, עמ' 67; להלן - פרוטוקול ג'נבה). האמנה אושררה על ידי ישראל בשנת 1959 (נוסח האמנה פורסם בכ"א 10, עמ' 1). ההוראה הרלוונטית לענייננו הינה סעיף 2 לאמנה: